ואיך הכל התחיל? אז הייתי ילדה בת חמש... או שש.
 

קשר עדין עם עבר, צלילי הילדות או שיעורי בובת ברבי

אני זוכרת. אז הייתי ילדה קטנה כאשר השתקעה אצלנו ברבי, בובת פלסטיק בעלת רגליים ארוכות וגוף מפותח, היא הייתה לבושה בבגדי נייר. חלפו חודשים והתקרב יום הולדתה של אמא. כמו כל שנה גם הפעם תכננו לחגוג את היום עם אנשים קרובים ואהובים, חברים וידידים. כמה אני אוהבת את האווירה החגיגית, כאשר מתאספים אנשים בבגדים יפים, מדברים, רוקדים, אוכלים ובאוויר מתפזרים ריחות משכרים של בסמים. רק דבר אחד העיב. אני בשום פנים ואופן לא התכוונתי ללכת בלי ברבי האהובה שלי. הרמתי אותה על הידיים ואמרתי: "לא אשאיר אותך לבד בחדר חשוך. אנחנו נלך ביחד." ועוד הבטחתי לה שהיא תהיה בערב הזה הכי יפה. מצאתי בבית חבילה של חתיכות בד, התחמשתי במחט וחוטים והתחלתי להכין שמלה. חתיכה אל חתיכה, חיבור אחרי חיבור, תפר ועוד תפר. לקראת ערב האירוע השמלה הייתה מוכנה. כל כך חזק רציתי שהבובה שלי תהיה במסיבה הכי היפה, שהתכוונתי לקחת אותה למספרה. אמא עצרה אותי. הייתה המסיבה. והיינו שם הכי יפות, אני וברבי.

המורים הכי יקרים שלי

מאז תפרתי מאות שמלות כלה וערב, למדתי במכללות רציניות, בסדנאות וכיתות אמן שהעבירו אמנים בעלי-שם מפורסם, עבדתי עם מעצבים ידועים. מכל מלמדי למדתי. אך, רק ידע באמת יקר קיבלתי מבובת פלסטיק ומכן, הלקוחות היקרות שלי.

הבובה לימדה אותי להיות עדינה ויצירתית, להיות בעלת כוח רצון, לימדה אותי ללבוש צורות, ליצור דמויות, להסתיר חסרונות של גוף וליצור יתרונות מאין. כן - מאין!

אתן, הלקוחות היקירות, לימדתן אותי לממש את האמירה אשר אומרת, שהאמנות צריכה לשרת את ההמונים. האמנות שלי היא הן לתענוג אסתטי, הן לשימוש מעשי.